אופוזיציה וקואליציה בתורה

בס"ד

אופוזיציה וקואליציה בפרשת השבוע

קוראים יקרים שלום רב!

זהו הפוסט השלישי וגם הוא שונה מקודמו. בפוסט זה אעסוק בעניין פרשת השבוע ועל לקח או שניים הנלמדים ממנה.

בפרשת השבוע, היא פרשת "קרח" קם ומתגלה לו עוד משבר ממשברי עם ישראל במדבר. בכלל, עד פרשתנו אנו, משברים לא מעטים פקדו את עם ישראל במדבר – המתאוננים, חוליה של מרים הנביאה שהשפיע על העם כולו ודיבת המרגלים על ארץ ישראל שהטביעה בכיה לדורות בתולדות עם ישראל.
בפרשתנו, כאמור, מפציע לו קרח בן שבט לוי ומטיל דופי בהיררכיה הנהוגה בעם ישראל. עם ישראל כולו קדוש, טוען קרח, ומדוע בתוך העם הקדוש הזה ישנם קדושים יותר, וכמאמר התורה: "...רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה" (במדבר ט"ז ג').
אם נביט על זה כך, הרי שטענתו של קרח צודקת, מדוע יש להעצים את ההבדלים בעם ישראל ולחלקו למעמדות, שהרי העם כולו קדוש...
כאדם שמאמין בתורה כדברי ה' חיים, אני מקבל את מבחן התוצאה שקבע כי קרח לא צודק וכי הצדק עם משה ואהרון.
מה שכן, אני תמה מה העניין שטענתו של קרח לא נתקבלה...? ולא די בכך, גם שהאדמה פותחת את פיה ובולעת את קרח וכל עדתו – התורה מגנה את המעשה מכל וכל ולא מותירה לו מקום של מעט כבוד...

תהיתי מה לא נכון בהתנהגותו של קרח, אמרתי בליבי, אולי עזות המצח – החוצפה שבה פנה למשה המנהיג נטול הרבב היא שהייתה לו למוקש – ייתכן. האם התורה מלמדת שאסור לבקר את ההנהגה או השלטון?!
התורה, אפוא, לא אוסרת לבקר את השלטון, בפרשתנו אנו למדים ומתוודעים לגודל ההנהגה של משה ומתוך כך למדים שביקורת – לא בכל מחיר. לפעמים הענווה וההבלגה בעתות משבר היא יותר מאחריות האופוזיציה לבקר את השלטון – הקואליציה אם תרצו. חטאם של קרח ועדתו לא היה הביקורת, ביקורת היא לגיטימית, אף לא התחרותיות המסתמנת, משה לא פחד מתחרות, והראיה לכך היא ששמע על אלדד ומידד המתנבאים במחנה שתי פרשות קודם לכן, בפרשת "בהעלותך" אמר: "...וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א כ"ט). עם ישראל כאמור, היה נתון בעת משבר, השסע לא פסק להתרחב, התלונות לא פוסקות והנרגנות לא חדלה – מה מצא קרח לבקר את משה באמצע המשבר הלאומי... קרח הביע חוסר אחריות ועל כך נענש. קרח היה איש גדול בישראל מספרת המסורת, היו לו מחלוקות לא מעטות עם משה, אך זו היא המחלוקת האחרונה היא המחלוקת שעליה אמרו חז"ל במסכת אבות, מה היא מחלוקת שאינה לשם שמיים זאת מחלוקת קרח ועדתו. ביקורתו של קרח לא הייתה במקום ובשעה הנכונים - חסרת אחריות במידה רבה, ומכאן ילמדו מנהיגנו מתי עת לבקר ומתי עת להתאחד.

היכן מסתמנת, אם כן, גדולתו של משה ואחריותו לעומת קרח. כששומע משה את דברי קרח הוא נופל על פניו:"... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו" (במדבר ט"ז ד') מדוע נפל משה על פניו?
מפרש רש"י ואומר: "מפני המחלוקת" ומפרט רש"י ומזכיר את חטא העגל, המתאוננים וחטא המרגלים איתם נאלץ משה להתמודד ואכן התמודד בגבורה רבה. משה נופל על פניו והוא כובש את כעסו בכך, כפי שנראה, הוא מעדיף ליפול על פניו – להבליג ולתת לקרח ועדתו הזדמנות, הוא מזמין אותם לבוקר המחר ואזי ה' יחליט:"... וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר ט"ז ה').
משה היה יכול לסגור את העניין באותו רגע, אך בחר לכבוש את כעסו, לתת להם הזדמנות לחזור בהם, אך הם לא חזרו בהם ובכך העצימו את חטאם – כך מפרש רש"י.
זהו משה הענוותן שבאדם הכובש את יצרו ובעל תעצומות הנפש המנהיג את עם ישראל במשבר ולא חדל מסבלנותו...

היה איש אחד כזה בדורנו, עד לפני ארבעה ימים, איש יקר ורב בישראל, שמידת הענווה שלו ואהבת כל אחד ואחד מעם ישראל – דתי וחילוני ספרדי ואשכנזי כאחד! היו נחלתו במשך שנים, סבלנותו ושלותו היו לנו למופת, אשר לפתחו שחרו קטנים כגדולים. הדברים הם לזכרו ולעילוי נשמת האיש היקר שכה אהבתי והערצתי – הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הרב הראשי לשעבר.

אני הקטן

בגרות על קצה המזלג

בס"ד

בגרות?

הפוסט הבא יהיה שונה בתכלית מקודמו. הפעם בחרתי להעניק התייחסות בזק לכותרות על דליפת בחינת הבגרות במתמטיקה ובעוד מקצועות, כפי החשד, מנקודת מבטו של תלמיד תיכון שעתיד להיבחן מחר.

מתוקף היותי אדם אמיתי ולמען האמת אומר אך ורק את האמת.
מיד לאחר ששמעתי על המקרה הנורא של הדלפת הבחינה במתמטיקה, נשתנה מצב רוחי באופן מדהים, נעשיתי אדם שמח יותר, קיוויתי בכל מאודי שמשרד החינוך יחליט לדחות את הבגרות. הדחיה אינה ישועה מהמקצוע הנורא הזה, אך היא בהחלט דחית המפגש עם טופס הבגרות עמוס המספרים והגרפים המאיים במיוחד. התחושה הזאת אופיינית למרבית תלמידי ישראל, יש להודות, החבר'ה לא אוהבים מתמטיקה.

יחד עם תחושת השמחה הזאת, לחגיגה נצטרפה גם ביקורתי החריפה שמלווה אותי זה זמן רב, הביקורת על בחינות הבגרות. סבורני שרבים מאוכלוסית המורים בישראל נושאים בלבם ביקורת על מבחני הבגרות, האווירה בשטח מוכיחה פעם אחר פעם שהשיטה לא עובדת, או לפחות פסקה לעבוד.

זו אינה הפעם הראשונה שאני עד להדלפת מבחן משמעותי. בבית ספרי, לא אזכיר את שמו, הידוע בשמו הטוב, הודלפו לא אחת מבחני מתכונת ומבחנים אחרים. אין ספק כלל ועיקר, המעשה לכשעצמו הוא חמור מן היסוד, פלילי לכל דבר ועניין ויש להוקיע בכל אופן שהוא מעשי זדון מסוג זה.

כהרגלי, אני מנסה להבין מהיכן הדבר נובע, אני מסרב לשמוע את הגינויים החריפים חסרי המשמעות וכן את שלל האמירות המוכיחות את ה"קומץ" שבתלמידים. לא מדובר ב"קומץ" שוטה, מדובר בהלך רוח שנושב בכלל בתי-הספר, הטובים יותר או פחות. המציאות שהמחנכים כה פוחדים ממנה מתגמשת לעיניהם, אך הם הם אלו שיוצרים את המציאות!

ללא משים לב מערכת החינוך לדורותיה ממאנת להיפטר מן הקנאות הקפדנית לבחינות הבגרות ושומרת מכל משמר על כבודן. המערכת, במודע או שלא במודע, הציבה את מבחני הבגרות במרכז סדר היום הלימודי-מקצועי ואט אט אלה נעשו לערך עליון. שאיפתו של התלמיד הממוצע היא לבגרות יפה, כי "בלי בגרות אין חיים", כך הרגילו אותו. זו אינה אמירת סרק, היא רווחת ולצערי אני שומע אותה פעמים רבות בסביבתי. אם בעבר בחינות הבגרות היו עוד נדבך בחיים ועוד כלי שנרכש לאחר שתיים-עשרה שנות לימוד או פחות, שהרי היום אין הדבר כך. היום תעודת הבגרות היא המטרה העליונה, משאת נפשם של רוב התלמידים שמציאות טובה בלעדיה לא תיתכן. אין פסול בדבר, יש לשאוף למצוינות, אך האווירה שנוצרה אט אט פסולה מיסודה ולכן יש לתת את הדעת על הנושא, ולא לברוח ממנו מכל כיוון אפשרי כפי שהמערכת נוהגת לעשות.

בגרויות זה חשוב, בהנחה שהשיטה פועלת כפי שצריך... אך מציאות בה תעודת הבגרות היא ורק היא תכלית כל שתים-עשרה שנות הלימוד רעה מכל וכל – וזו האווירה ואי-אפשר להתכחש.
למען האמת, העובדה שאת תקופת הלימודים אתה מסיים עם גיליון ציונים, לא מותירה לנו פתח לפתח ערכים כבני אדם, כאזרחים, כיהודים... לפחות לא במסגרת בית-הספר. אז בבקשה לא להתפלא כשמישהו יעשה הכל, אבל הכל כדי להצליח במבחן הבגרות "החשוב ביותר".

דברי לא כלו, יש עוד דברים רבים שיש לתת עליהם את הדעת, כמו החינוך לערכים ושיטת הלימוד בבתי-ספר. מבטיח שעוד אכתוב כאן על אלה... מקומם אינם בפוסט בזק.

אני הקטן

ירושלים שנות האלפיים

בס"ד

ירושלים שנות האלפיים.

"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה. כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו? שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי-יָ-הּ? עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ? אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ!" (תהילים קכ"ב, ניקוד מודרני מאת הכותב)

שלום לכל הקוראים, זו הפעם הראשונה שאני כותב כאן, בלי תכנון מראש, במוצאי יום ירושלים ה-43. לא הייתי יכול לבקש עיתוי טוב יותר לכתיבת הפוסט הראשון.
רגע... מי מכם בכלל יודע שהשבוע חל יום ירושלים...? מי מכם זוכר את ירושלים...? בירת מדינתנו. כן כן, זאת שמזכירים בחתונות ובניחום אבלים, בתפילה – שלוש פעמים ביום! בברכת המזון... העיר שאליה כספו אבותינו במשך 2,000 שנה! העיר שהיא גם מקום משכנם של נשיא המדינה, ראש-הממשלה, נבחרי ישראל ושלל "מנהלי המדינה".
נזכרתם? נהדר. יכול להיות שחלק זכרו ולשווא הייתה ההקדמה, אך גם מי שנזכר ומי שזכר טרם קריאתו, לא בהכרח מודע למה שבאמת מתרחש בירושלים,כיום, בימים אלו ממש.
בין אם אתם מודעים ובין אם לאו, אל דאגה, כירושלמי גאה, אני כאן כדי לסבר את עיניכם הקוראות במעט עובדות על ירושלים – לשיפוטכם!

חזרו לרגע לפסוק בראש, קראוהו פעם נוספת, תוך התעכבות על סימני הפיסוק. וודאי עכשיו נשתנתה ארשת פניכם, אולי אף החווירה ואולי לא זה ולא זה.
הנה עתה אבאר במילים ולא בסימנים את מה שחלקכם הבנתם או לא.
קוראים יקרים, צר לי להשפיל את מצב רוחכם כבר בראשית הקריאה, אך ירושלים בירתנו האהובה נמצאת בצרה, בצרה אחת כוללת שמתפצלת בסופה לצרות צרות – האמת הכואבת בהתגלמותה, אך אפשר לשנותה רק אם נחפוץ בשינוי!

יקירים ויקירות, ירושלים ממשיכה להבנות, בירושלים של היום נבנית רכבת קלה, נבנים בניינים בסמוך לעיר העתיקה, נבנים בניינים במרכז העיר, תוכניות עתידיות של ראש העיר מציגות בפנינו מתאר בנייה עמוס של היי-טק, עסקים ותעשייה נרחבת, חזונו של ראש העיר נוסק אל השחקים בכל הקשור לפיתוח העיר והאופטימיות שלו גדולה לאין שיעור. בירושלים של היום, תאוצת הבנייה הבלתי חוקית בכפרים הערביים תופסת תאוצה מחד, זאת לפי דברי ראש העיר, ומאידך בנייה אחרת מוקפאת, כי החליטו לעשות שלום, וודאי שמעתם. בירושלים של היום, נבנית בעיקר בעיה אחת גדולה של קוטביות בין השאיפות הנעלות לפיתוח ירושלים ואיחוד מזרחה ומערבה, לבין השאיפות הנעלות לא פחות לשלום, שלום שכרוך בחלוקת ירושלים. אינני שש לומר מי מבין השאיפות צודקת יותר, ירושלים היא סלע מחלוקת קשה לשבירה, גם בעמנו, אך מעל המחלוקות, על המדינה ועל העומד בראשה לנקוט עמדה ברורה וחד-משמעית בפני ארצות-הברית והעולם כולו כי ירושלים של היום היא בריבונות מדינת ישראל בלבד! ואין אלא אנו בלבד ממונים על גורלה לכאן ולכאן.

הבעיה המדינית, העומדת על הפרק בימים אלה אינה הבעיה היחידה של ירושלים. בעיה לא פחות חמורה היא העוני, ירושלים היא המדינה הענייה ביותר בישראל. בריחת מוחות המונית פוקדת את העיר, בשעה שאוכלוסיות מסורתיות, סגורות, מתרבות בקצב אימתני ומונעות כניסה של השכלה מודרנית, מטעמי דת ומסורת. העיר שחברה לה יחדיו לפני 43 שנה, כיום מחוברת בעיקר לעוני. המרקם החברתי המגוון שחיבר את העיר מטשטש ונראה כי מגזרים מסוימים עומדים לשלוט בעיר , באם לא תטופל הבעיה, ירושלים כבר לא תהיה של כולנו. יש לשמור בכל תוקף על צביונה היהודי הברור של ירושלים, אך גם יש לשמר את המרקם החברתי המגוון ואף להשיבו על כנו כפי שהיה. ירושלים מתמודדת יום יום עם משבר עמוק בין חרדים לחילוניים המתקוטטים בכל אמצעי על אופיה של העיר. בעניין זה הקריאה דווקא לציבור החילוני החרד למצבה של ירושלים, להגיע ולפתחה, על אף הקשיים. ירושלים בין קשייה טומנת גם הזדמנויות לצעירים – פתיחת עסקים, לימוד באוניברסיטה העברית הידועה בגודל חשיבותה וקידום התיירות האופציונאלית בעיר. תבוסתניות של החילונים לא תועיל, עליהם לעמוד בקשיים ולנצל את כל האמצעים הכשרים והחוקיים על-מנת לאזן את המצב הדמוגרפי. כבר היום ניתן להבחין בפריחת ניצנים, צעירים מכל הארץ המגיעים ללמוד וללמד בירושלים נעשים מעורים יותר במצבה ואף נוקטים בצעדים יישומיים לפיתוחה, זכיתי להיות תלמיד של שניים כאלה.

ירושלים, אמנם בירתה של ישראל, אך אינה מעוצבת ככזאת בחברה. אזרחי המדינה, המבוגרים והילדים גם יחד לא חשים תחושת חיבור משמעותית לירושלים. ירושלים היא בירה בהגדרה ולא יותר מכך. פתרון בעיית השייכות של אזרחי המדינה לירושלים מוטל על החברה כולה ובעיקר על השלטונות. יש לטפח רגשות שייכות לירושלים בירתנו בקרב המבוגרים והילדים הצעירים שספק מודעים לערכה של העיר, לחשיבותה ולקדושתה עבור יהדות כל הדורות והציונות בת זמננו. יום ירושלים, מהווה ראיה נפלאה לטענה זו. יום ירושלים נחגג, לצערי הרב, בעיקר על-ידי בני הציבור הדתי-לאומי ובנותיו והירושלמים וגם על כך ניתן לחלוק. אסור לשכוח שירושלים שבה לחיק היהדות בשנת 67' בזכות הגיבורים מן הארץ כולה, בני הערים הקיבוצים והמושבים. דם חיילים מן הצפון עד הדרום נשפך על כיבוש העיר, ועל כן, על כל עם ישראל לחגוג את יום ירושלים פעם בשנה, כן, על אף המציאות הלא פשוטה כלל ולזכרה כל השנה. כאן הקריאה לכל הקוראים שאינם ירושלמים להתחבר ולחבר את זולתכם לבירתנו, את כל שבטי ישראל! וממילא האיחוד סביב ירושלים יהווה עדות יציבה לקיומו של עם ישראל.

עיני העולם כולו נשואות לירושלים, לטוב ולרע. יש בעיקר היום מי שמוצא בכל חפירה ארכיאולוגית או בניית מבנה מסוים, עילה לפתיחת מאבק הרסני ותוקפני נגד המדינה. בתוך ירושלים יש מי שמסית להילחם בריבונות הציונית על ירושלים ובחוש של ממש אנו חוזים בקיום נבואת הנביא זכריה : "... וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (זכריה, פרק י"ב, פסוק 3).

זהו סיפורה של ירושלים – שנות האלפיים אפוא. מצוקות, צרות ובעיות אין ספור מחד, ותקווה ותפילה לעתיד טוב יותר מאידך. לסיכום, זהו המצב, אך יש לזכור שהמפתחות להצלחת העיר נמצאים ביד כל אחד ואחד מאיתנו, יש רק להחליט להשתמש בהם. איש איש יעשה את חלקו, יביט לקושי בעניים יישיר מבט ויתמודד. לא יהיה קל, ברם, למוד קשיים עמנו...

"רָנִּי בַּת-צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל-לֵב בַּת יְרוּשָׁלָםִ" (צפניה, פרק ג', פסוק 14)
נסיים בתפילתו של נעים זמירות ישראל : "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת-צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ" (תהילים, פרק נ"א, פסוק 20).


אני הקטן מירושלים